קביעת אבהות / אימהות

לרוב, לא יתעורר הצורך בהליך קביעת אבהות / אימהות, משום שעבור מרביתנו, הורינו מוכרים, ידועים, ואין אחד החולק על זהותם ועל קשר הדם אשר קיים בינינו לבינם. יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם עולה הצורך בקביעת הורות או הוכחתה, וזאת, ממגוון סיבות רחב, ביניהן – הצורך ברישום במרשם האוכלוסין במקרים בהם אמו של היילוד אינה נשואה לאב, תביעות לדמי מזונות, שבהן הנתבע מתכחש להיותו אב הילד או הילדים שבגינם מוגשת התביעה לתשלום דמי המזונות, קביעת ההורות לצורך קבלת אזרחות וכן הלאה. אם כן, ניתן לראות, כי אף, שלכאורה, ההורות אינה נצרכת להוכחה כלשהי, ישנם לא מעט מקרים בהם תידרש קביעת אבהות / אימהות / הורות על מנת לאפשר התרחשותו של הליך מסוים או, לחילופין, לאפשר את מלוא מיצוי זכויותיו של הילד.

קביעת אבהות

קביעת אבהות והוכחתה היוותה סוגיה בעייתית למדי לאורך כל השנים, ועד לפני זמן לא רב, היו אלו המוסכמות החברתיות שהגדירו כי האב הינו, באופן אוטומטי, בעלה של אימו של הילד. שיטת קביעת אבהות זו כבר בימי רומא העתיקה, אולם השתנתה בעת גילויין של הבדיקות הגנטיות, שמאפשרות את קביעת האבהות והוכחתה ברמות ודאות גבוהות יותר מקשר הנישואין. בישראל, מוסדרת הבדיקה הגנטית לגילוי קשרי משפחה בחוק המידע הגנטי, תשס”א – 2000, ותיקון מס’ 3 שלו (משנת 2008) מסמיך את בית הדין לענייני משפחה להוצאת צו חיוב עריכת הבדיקה הגנטית לקביעת הורות, במקרים מסוימים, אף ללא הסכמתו של הנבדק.

קביעת אבהות שאינה מבוססת על בדיקה גנטית

על אף יעילותן הרבה של הבדיקות הגנטיות, לעיתים, אין בהן צורך, ולו בשל סירובו של אדם להיבדק. העניין מעוגן בסעיף 28 ח. (ב) לחוק המידע הגנטי – “בית המשפט רשאי להסיק מסירובו של אדם להיבדק כל מסקנה הנראית לו מוצדקת בנסיבות העניין, לרבות בדבר קביעת קשרי המשפחה הנטענים כלפי אותו אדם.”. כך, למעשה, עצם סירובו של אדם לעבור בדיקת קביעת אבהות, עשוי לספק לבית המשפט הדן במקרה את הוכחת האבהות הנדרשת. כמובן, שבד בבד עם הסמכות שניתנה בידי בית המשפט, ניתן לקבוע אבהות בזכות התנהלות מול הילד לאורך השנים, או באמצעות הבאת ראיות אובייקטיביות אחרות, שאינן כרוכות דווקא בביצועה של הבדיקה הגנטית.